| |
Mirbeau Octave : אוקטב
מירבו
יצירתו של סופר צרפתי, אוקטב מירב ( 1917-1848 ), פרי מובהק של סוף המאה
ה 19 , מהווה
מעין אקורד סיום למסורת הספרות הצרפתית הריאליסטית: בלזאק, הוגו, פלובר,
מופאסאן
וזולא. למרות הבדלי הסגנון והשקפת העולם המפרידים ביניהם, מבטאים יוצרים
אלה
. בסיפורים וברומאנים ביקורת נוקבת על החברה ועל המוסדות של צרפת במאה
ה 19-
מירבו היה סופר "פוליטי", וידועה מעורבותו העמוקה במאבקים הפוליטיים
של ימיו, ובעיקר
בפרשת דרייפוס. מימיה הראשונים של העלילה התייצב מירבו בלהט האופייני לו
לצד דרייפוס
ואמיל זולא. הוא יצא לנאום ברחבי צרפת בזכותו של הקצין היהודי שנאשם בבגידה.
הרומאנים של מירבו נושאים את טביעת האצבעות של ימי מאבקו הסוער נגד "שילוש
האיוולת":
הלאומנות, הקנאות הדתית ושנאת היהודים. בידוע שבהם, "יומנה של משרתת",
שנכתב בשנת
1900 , הגיבורה סלסטין המשרתת חושפת את פניהן המכוערות של שכבות החברה
הצרפתית
אשר אחד מסימני ההיכר שלהן היתה אנטישמיות גסה ואלימה.
הזיקה העמוקה של מירבו אל בעלי-החיים הגיעה לידי שיאה ושלמותה ברומאן האחרון
שכתב,
שראה אור בשנת 1910 . כפי שמעידה הכותרת, גיבור הספר הוא כלב-פרא ,(Dingo)
" "דנגו
אוסטרלי.
* אוקטב מירבו תירגם מצרפתית רון ברקאי - מותו של כלב
http://www.scribd.com/doc/74673611/
* אוקטב מירבומאת רון ברקאי
http://www.scribd.com/doc/13318663/Ron-Barkai-Octave-Mirbeau
 רון
נשיאל - יומן השבוע - 20.01.18
יומנה
של משרתת - מחודש
אנו נמצאים בשלהי המאה התשע-עשרה. סלסטין, משרתת צעירה שעבדה בפריז בבתיהם
של אצילים ובורגנים, מגיעה לעיירה קטנה בנורמנדי כדי לשרת זוג עשיר, וחייה
משתנים לבלי הכר. שגרת היום חדגונית, תושבי העיירה קרתנים ורכלנים, ואדוניה
החדשים מתבררים כעלובי נפש. על הרקע הזה, כשהגעגועים לפריז התוססת והשיממון
של חייה החדשים מפילים עליה דכדוך, מחליטה סלסטין היפה וחדת-האבחנה לכתוב
יומן נועז ומלא כנות, שבו לצד סיפור ילדותה ותיאור חוויות ההווה, היא נזכרת
בבתים בהם שירתה ובטיפוסים הצבעוניים שאכלסו אותם.
יומנה של משרתת הוא רומן עשיר ורב-שכבות: דיוקן עוצר נשימה של האצולה והבורגנות
הצרפתיות, על טוהר המידות המפוקפק שלהן, ערכיהן הבזויים וחייהן הנלעגים;
רומן חברתי הנטוע בתקופה היסטורית טעונה, שמשמיע ביקורת נוקבת על החברה
הצרפתית הגזענית, ההיררכית והמושחתת, ועל מוסדותיה הדועכים; יומן פיקנטי
ונועז המספר את סיפורן המושתק של משרתות אלמוניות שחייהן שווים כקליפת
השום. זוהי יצירה סאטירית עמוקה וקודרת, שופעת הומור, מרירות ואמת – ומעל
הכול אנושיות.
האם האריסטוקרטים מאושרים ומשרתיהם עלובים, או שמא להפך? אוקטב מירבו,
אמן הסרקזם, אלוף האירוניה, המודרניסט שהקדים את המודרנה, פורש בפני קוראיו
עלילה נשכנית, שהמעמדות החברתיים מגלמים בה תפקידים מתחלפים. זוהי דרמה
קומית שעשויה להזכיר, בין היתר, את רגעיהם היפים ביותר של מארק טוויין,
וולטר ומולייר.
"ערמומית, מלאת תשוקה, רק לעתים מהוגנת אך תמיד כנה - סלסטין היא
אחת הדמויות הנשיות המופלאות ביותר בספרות." הסאנדיי טיימס
"אוקטב מירבו הוא נביא בן זמננו." גיום אפולינר
זיכרונותיו
של חבר / אוקטב מירבו
אלמנתו של שארל מופיעה בביתו של חברו הוותיק ובידה כתב-יד. היא מבקשת מחבר
זה לקרוא את כתב היד של שארל ולהחליט אם הוא ראוי לפרסום. החבר מציץ בכתוב
שניה לפני שהוא משליך אותו לאשפה, ומגלה לתדהמתו טקסט מעורר השראה.
שארל כתב את זיכרונותיו בכישרון עצום ובמעוף יצירתי המנוגדים בתכלית לדמותו
ולאופיו הגלויים. שארל עבד כפקיד בנק והיה טיפוס חדגוני, מופנם, שתקן,
שקוף לסביבתו ובעל חזות נטולת ייחוד ויבשושית. אך בתוכו פנימה הוא ניהל
עולם פנימי עשיר ברגש, במחשבה ובדמיון.
סיפור חייו של שארל מאופיין במערכות יחסים עגומות, הרסניות, חולניות ואף
טרגיות, בשלושה מוקדים אותם הוא מתאר בסגנונו האירוני והנוקב: הקשר עם
הוריו, עם הוריה של אשתו, ועם אשתו.
שארל גדל בסביבה נטולת אהבה, כילד יחיד להורים עניים, אב חלש ואם קרה ומתעמרת.
כשהוא עוזב את הכפר הקטן בו נולד ועובר לפריז, אמו מקשרת בינו לבין חברים
של המשפחה, זוג זעיר-בורגני ובתם, והקשר שנכפה עליו עמם מקבל תפנית גורלית
בהמשך הדרך.
נדמה כי חמש הדמויות העיקריות בחייו של שארל מאופיינות ברמה דומה של טיפשות,
קטנות-נפש, צרות אופקים, כיעור והתאכזרות. התייחסותו הכתובה אליהן מאופיינת
בסלידה ובביקורת, הנצבעת רק לעתים רחוקות בגוון של חמלה, בלתי ניתנת למימוש
התנהגותי. דמותו של שארל עצמו מעוררת גיחוך, ובה בעת רחמים אדירים. הוא
לוקה באוזלת יד קשה המאפיינת את האינטראקציות שלו עם האחר, הוא אינו מסוגל
לבטא את עצמו האמתי בקול, והוא נגרר כחסר-אונים בדרכים שסוללים לו קרוביו.
אפילו כשהוא נעצר בחשד לרצח, הפסיביות שלו בהגנה על עצמו היא בלתי נתפסת
ומקוממת. יחד עם זאת, שארל מוצא בתוכו גם מקום מזוקק של אהבה במקרים נדירים,
רק כלפי אנשים בשוליהם של החיים, אנשים שנפלטו החוצה מהסדר החברתי העקום,
חסרי בית וחסרי שם.
באחרית הדבר מתארת שירה חפר את ההקשר החברתי והפוליטי בו נכתב הספר, ואת
אופיו המרדני של מירבו כסופר וכהומניסט. פן זה מוסיף נדבך נוסף של הנאה
מהיצירה המצוינת של מירבו, יצירה פסיכולוגית מתוחכמת. מירבו בורא ביד אמן
את האדם השונא-כל ומשניא את עצמו על הכל, מלבד על הקוראים, שכן אותה יד
אמן השכילה לכתוב גם את ההסברים לאישיות זו, הטמונים בילדותו ובמערכת היחסים
המזעזעת עם הוריו.
ה
Studies
BARKAI, Ron, « אחרית דבר », 9/02/19. https://blog.nli.org.il/mussach_44_special/, 6 février 2019
* EINHAR,
Anat, « גיס חמישי »
...ou sur
Facebook, 06 / 14 / 2017
* OREN,
Ofra Offer, « זכשל חבר רונותיו »
* SELA,
Maya, « זכשל חבר רונותיו »
* SEROUSSI,
Eti, « זכשל חבר רונותיו »
* ZAMIR,
Michal, « "יומנה של משרתת": תיאור אכזרי ומלא הומור של הסטיות
הבורגניות »
* BARKAI, Ron, « יד ושם לסופר הנשכח אוקטב מירבו » [“un mémorial pour l'écrivain oublié : Octave Mirbeau”], 21/08/2011.
Available on line :
* הפֵיָה
דום־דום / בת השמונים
(« L'Octogénaire ») (« La Fée Dum-Dum »)
|
|
